ששת ההבדלים

ששת ההבדלים

"ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלקי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה נא דרך שלשת

ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו" (ג,יח).

לעומת זאת, כאשר משה פונה לפרעה כך הוא אומר לו: "כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (ה,א). תגובת פרעה: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (ה,ב).

ואז משה ואהרון חוזרים לציווי ה' המקורי ואומרים "אלקי העברים נקרה עלינו, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו" (ה,ג).

ישנם מספר הבדלים בין ציווי ה' את משה לבין מה שמרע"ה אמר לפרעה:

"ה' אלקי העבריים"

הבדל ראשון - על פי דברי הרמב"ן (ה,ג). בציווי ה' כתוב "ה' אלקי העבריים". כלומר, מופיע שם הויה ואחריו מצורפות מילות הסבר מיהו ה', שהוא האלקים של העבריים, דהיינו האלקים של אברהם ויצחק ויעקב שהיו מפורסמים בעולם (על פי "ספורנו").

ואילו מרע"ה אמר לפרעה "ה' אלקי ישראל". אמנם אמר שם הויה אבל ללא מילות הסבר מיהו אותו ה'. ואכן תגובת פרעה היתה בהתאם לכך "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'" (ה,ב). פרעה לא מכיר את ה'.

וזו לשון הרמב"ן "והנה פרעה היה חכם גדול ויודע את האלקים ומודה בו... אבל לא היה יודע את השם המיוחד (זוהר מקץ קצח.), וענה: לא ידעתי את ה', והם נזכרו, וחזרו ואמרו לו כאשר צֻוו: "אלקי העבריים נקרא עלינו".

שחרור לעומת יציאה זמנית

הבדל שני - הקב"ה אמר למשה להגיד "נלכה נא" ואילו מרע"ה אמר בתחילת דבריו "שַלַח את". בנוסף לכך שזה נאמר בלשון ציווי וזה נאמר בלשון בקשה, ישנו הבדל עצום התלוי בהבנת משמעות המילה "שלח", כאשר לשון הציווי מסייע להבנה זו.

השורש "שלח" מופיע בתורה עשרות רבות של פעמים במשמעויות שונות, כאשר כל משמעות מופיעה מספר רב של פעמים: שליחת יד; שליח; גרוש; ליווי; שחרור, כאשר לענ"ד בעזה"י, המשותף לכולם הוא ענין ההוצאה. או שאדם מוציא את ידו החוצה, או שאדם מוציא שליח שילך למקום אחר, או שאדם מוציא מישהו מרשותו ומגרש אותו בעל כרחו, או שאדם מוציא מישהו מרשותו ומלווה אותו, או שאדם מוציא מישהו מרשותו ומתפיסתו ומשחרר אותו לחפשי.

נכתוב רק דוגמאות ספורות על מנת להבהיר את הבנת הענין: שליחת יד – "וישלח ידו ויקחה" (בראשית ח,ט); שליחות – "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (שמות ג,י - ובהמשך הפרק); גרוש – "ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה" (בראשית כא,יד). [לענ"ד גם במשמעות של גרוש כדבר שרה וגם במשמעות של ליווי]; ליווי – "ויקמו משם האנשים... ואברהם הלך עמם לשלחם" (יח,טז), וזו לשון רש"י "לשלחם – ללוותם, כסבור אורחים הם".

שחרור – "לחפשי ישלחנו תחת שנו" (שמות כא,כז); "ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" (בראשית ל,כה); "ויאמר שלחני כי עלה השחר" (שם לב,כז). בפרשות שמות, וארא, בא ובשלח, השורש "שלח" במשמעות של שחרור מופיע עשרות פעמים בהקשר לשחרורם של בני ישראל ממצרים. בחלק מהפעמים הוא מופיע כשחרור מוחלט ובחלק הוא מופיע כשחרור לזמן קצר.

לאחר שהובהר לפרעה שכוונת בני ישראל היא רק ללכת לשלשה ימים ולחזור [עיין במדרש שמות רבה המובא לקמן שבו מבואר שהיה זה בכוונה תחילה להטעות את פרעה ומצרים], גם כאשר דברו אליו בלשון "שלח" במשמעות של שחרור [אין משמעות אחרת שמתאימה], הוא הבין שהכוונה לשחרור לזמן מסוים. כאשר הקב"ה דיבר עם משה על "שילוח" בני ישראל ממצרים [חלק מהפעמים], הכוונה הייתה לשחרור מוחלט מעבדות מצרים וכפי האמת.

הבדל שלישי - כעת נחזור להסבר ההבדל בין ציווי ה' לבין דברי מרע"ה. הקב"ה אמר למרע"ה לומר לפרעה "נלכה נא", דהיינו רק הליכה, לא שחרור. אבל מרע"ה אמר בתחילת דבריו "שלח את עמי", ומסתבר שפרעה הבין שמדובר בשילוח לחפשי לגמרי, שהרי מרע"ה השתמש במילה במשמעות של שחרור ללא ציון זמן קצוב המגביל את השחרור. לכן תגובת פרעה הייתה נחרצת "וגם את ישראל לא אשלח" (ה,ב), דהיינו לא אשחרר לחפשי את בני ישראל.

"את עמי"

הבדל רביעי - בציווי של הקב"ה לא מוזכרת העובדה שבני ישראל הם עמו של הקב"ה, ואילו מרע"ה כן מציין עובדה זו באמרו לפרעה "שלח את עמי", דהיינו שבני ישראל הם עמו של הקב"ה על כל הפרטים שבעם ישראל, הן הצדיקים, הן הבינוניים והן הרשעים.

גם חידוש זה בודאי הפתיע את פרעה וגרם לו לפקפק באמינותו של מרע"ה. פרעה היה רגיל שהאלקים בוחר באנשים שעובדים אותו ולא באנשים רשעים. פרעה לא היה רגיל לכך שאלקים בוחר בעם שלם להיות לו לאלקים (עיין בפרשת בא במאמר "שלח את עמי").

הסבר נוסף: כאשר פרעה שמע שהקב"ה קורא לבני ישראל "עמי", הבין מכך, שהקב"ה רוצה לקחת את בני ישראל בצורה קבועה, שהרי הם עמו, ולא לעבודה חד פעמית של זביחת קרבנות. לכן פרעה נרתע מדבר זה ולא היה מוכן לשחרר את ישראל בשום אופן. בהמשך המאמר נכתוב בעזה"י הסבר שלישי להבדל זה.

"דרך שלשת ימים"

הבדל חמישי - מרע"ה צֻווה להגיד לפרעה שהם הולכים רק לשלשה ימים ואילו מרע"ה השמיט עובדה זו, ומשמע היה מדבריו שכוונת בני ישראל ללכת לזמן ארוך יותר. מדוע חשוב היה להגיד לפרעה שבני ישראל הולכים רק לשלשה ימים? זו לשון מדרש שמות רבה "ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים [בציווי הקב"ה] - למה אמרו שלשת ימים ולא אמרו לעולם, למה אמרו כן? כדי שיטעו המצריים וירדפו אחריהם בשעה שיצאו ויאמרו לא גאלם אלא על מנת שילכו ג' ימים ויזבחו לו. והם עכבו עצמן על כך, וירדפו אחריהם בסוף ג' ימים ויטביעם בים למדוד להם במדה שמדדו שאמרו כל הבן הילוד היאורה וגו'" (פ"ג,יב).

כלומר, רצה הקב"ה שהמצרים יחשבו שבני ישראל הולכים רק לשלשה ימים על מנת שירדפו אחריהם לאחר שלא יחזרו. וכפי שאכן קרה, וזו לשון רש"י "ויוגד למלך מצרים – איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי" (יד,ה).

אילו מרע"ה לא היה אומר זמן קצוב [שלשה ימים] לפרעה, יתכן שהיה עובר זמן רב [אולי שבועות] עד שהמצרים היו חושבים שבני ישראל רוצים לברוח מהם ולא לשוב, ורק אז היו מנסים לרדוף אחרי בני ישראל. בני ישראל לא יכלו להתמהמה זמן רב ליד ים סוף על מנת להטביע את המצרים, כיון שהיו צריכים לקבל תורה בהר סיני ולהכנס לארץ ישראל.

זביחת קרבנות לעומת חג

הבדל ששי - בציווי של הקב"ה למרע"ה כתוב "ונזבחה לה' אלקינו", דהיינו, זביחת קרבנות, ואילו מרע"ה אמר לפרעה "ויחגו לי במדבר". משמעותה של המילה "ויחגו" היא או מלשון חג ויום טוב (תרגום יונתן), או מלשון הקפה ומחולות (חגיגה י: בתוד"ה חוגו; פרוש ר"ח שם).

על מנת להבין את ההבדל המהותי בין שתי אמירות אלו, עלינו לחפש היכן פעם נוספת מרע"ה השתמש בשורש "חג" ומדוע.

"ויאמר אלהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההלכים. ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו... לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים" (י,ח-יא).

מהו באור הויכוח בין מרע"ה ובין פרעה, ומדוע פרעה חשב שרק הגברים ילכו ולא הנשים, ומדוע פרעה סרב לשחרר את בני ישראל?

כך הוא באור הענין: מרע"ה אמר לפרעה מספר פעמים שמטרת ההליכה היא לזבוח זבחים, ולכן פרעה חשב שרק הגברים ילכו ולא הנשים ולא הזקנים ולא הטף. לדבר כזה פרעה יכל להסכים, כיון שהיה בטוח שהגברים יחזרו למצרים ולא ישאירו את משפחותיהם במצרים לבד. אבל מרע"ה אמר לו "כי חג ה' לנו". כלומר, אנו לא הולכים רק לזבוח אלא גם לעשות חג. "לעשות חג" או במשמעות של חג ויום טוב או במשמעות של מחולות, ריקודים ושמחה או במשמעות של שתיהן.

ולכן, מוסיף מרע"ה, "צריכים אנו לאסוף כל מה שיש לנו, תבואות הארץ והנשים [טף וזקנים] לחול במחולות ולא ישאר דבר, הכל אתה צריך לשלח" ("בעל הטורים" שם). כאשר פרעה שמע דבר זה, סירב בתוקף להצעה זו, כיון שאין שום בטחון שבני ישראל יחזרו למצרים.

כעת נחזור לבאור פסוקינו. הקב"ה ציווה את מרע"ה לומר לפרעה "נלכה... ונזבחה", דהיינו רק הגברים ילכו לזבוח וכל השאר ישארו, ולהצעה כזו יתכן שפרעה לא היה מסרב בצורה נחרצת כיון שהוא יהיה בטוח שהגברים יחזרו למצרים. אבל מרע"ה אמר לפרעה "ויחגו לי במדבר", דהיינו לעשות חג ומחולות, ואם כן, כל בני ישראל צריכים לצאת ממצרים, ולהצעה כזאת בודאי שפרעה יסרב בכל תוקף.

כעת ניתן להסביר באופן אחר את ההבדל הרביעי. כאשר מרע"ה אמר לפרעה "עמי", שבני ישראל הם עמו של הקב"ה, משמע מכך שמרע"ה מדבר על כל בני ישראל ולא רק על הגברים, שכולם הם עמו של הקב"ה וכולם צריכים לצאת. אבל הקב"ה לא הזכיר עובדה זו.

חשיבותם של ההבדלים

לאחר שפרעה הגיב בצורה נחרצת לדרישתו של מרע"ה לשלח את ישראל, מרע"ה חזר לציווי ה' המקורי כמעט מילה במילה. למדנו מכך שיש חשיבות לכל הבדל והבדל ולכן מרע"ה תיקן את דבריו בכל ההבדלים.

ואכן, לאחר דבריהם המתוקנים, פרעה אמנם לא קיבל את בקשתם אבל לא חזר על סרובו בצורה נחרצת ולא כעס עליהם. וזו לשון הרמב"ן "למה משה ואהרן – שאל להם לשמותם והזכירם בשמם דרך כבוד" (ה,ד). מסתבר שדבריהם הועילו לפחות בכך, שמעתה ואילך פרעה יתרגל לרעיון שבני ישראל יצאו לעבוד את ה' למספר ימים.

הקב"ה, בוחן כליות ולב, יודע שצריך לדבר עם פרעה בשלבים, לאט לאט. פרעה ועמו לא יכולים להתרגל בבת אחת לרעיון שבני ישראל ישוחררו לגמרי. זו מהפכה יותר מדי גדולה בשבילם. אילו היה הקב"ה מיד אומר להם לשחרר את ישראל והם היו מסרבים, יתכן שהיה זה לא צודק להעניש אותם כיון שהם לא היו מסוגלים מבחינה נפשית לקלוט באופן מידי ונחרץ דברים אלה. בתחילה צריך לדבר עם פרעה על אלקים שהוא מכיר, אלקי העברים. כמו כן, צריך לדבר אתו בלשון רכה "נלכה נא". צריך לתת לו הרגשה שרק הגברים ילכו לזבוח ולחזור ולא כל העם, וכך יהיה לו ביטחון שהגברים יחזרו למצרים. לאחר שפרעה יתרגל למחשבה זו ניתן יהיה לדרוש ממנו גם לשלח את הזקנים, נשים וטף, ולהכיר בכך שעם ישראל שייך לקב"ה. כך גם לא יוכל שום אדם לטעון שפרעה לא אשם כיון שהקב"ה בא אליו בדרישות קיצוניות בבת אחת. אילו מרע"ה לא היה מתקן את דבריו, פרעה היה חושב שמטרת בני ישראל לברוח לגמרי ממצרים ללא כוונה לחזור, וממילא היה מסרב בכל תוקף, ודרישתו של משה לא הייתה נכנסת על לבו כלל ולא היתה בה כל תועלת.

הקב"ה גם רצה שפרעה ועמו יחשבו שבני ישראל הולכים רק לשלשה ימים על מנת להטביעם בים סוף, כדברי המדרש שהבאנו לעיל. כיון שהמצרים חשבו שבני ישראל הולכים רק לשלשה ימים, כאשר בני ישראל לא חזרו, חשבו המצרים שבני ישראל פועלים כנגד רצון האלקים שלהם שאמר שהם ילכו רק לשלשה ימים, ולכן רדפו אחריהם. אילו המצרים היו חושבים שרצון ה' אלקי ישראל לשחרר לגמרי את בני ישראל הם לא היו רודפים כלל אחריהם, והיו עושים קל וחומר לעצמם: כאשר בני ישראל היו בתוך מצרים, נכנענו כלפי האלקים שלהם, קל וחומר שלא נוכל להלחם נגד אלקיהם כעת ולהחזירם למצרים. ולכן צריך לפחות בפעם הראשונה שמדברים איתם, להבהיר להם בצורה ברורה שבני ישראל ילכו רק לשלשה ימים ויחזרו, ולא שהם משתחררים לגמרי.

מדוע מרע"ה שינה מדברי ה'

מדוע מרע"ה שינה דברים אלו? וזו לשון הרמב"ן לגבי השינוי הראשון "והם נזכרו וחזרו ואמרו לו כאשר צֻוו" (ה,ג). משמע מדבריו של הרמב"ן, שמרע"ה ואהרן שכחו את ציווי ה' המקורי, וכנראה שהיתה בזה יד מכוונת, ללמדנו עד כמה עלינו להיות זהירים לשמוע בקול ה' בדייקנות היותר גדולה שתתכן, ללא שום סטיה ואפילו לא של מילה אחת.

כיון שמרע"ה שכח את ציווי ה', הוא פעל מתוך רצונו הגדול להוציא את בני ישראל ממצרים ומרוב בטחונו בעזרתו של הקב"ה, ולכן אמר לפרעה את כל המטרות האמתיות שבני ישראל שואפים אליהן ללא פחד. מרע"ה חשב שאין זה ראוי למלך מלכי המלכים להיות מתרפס לכאורה לפני מלך בשר ודם, אלא לדבר בלשון תקיפה וברורה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל. בנוסף לכך, מסתבר שלא רצה לשקר לפרעה ולכן אמר לו מתחילה את האמת.

לימוד גדול לימד הקב"ה את מרע"ה ואת בני ישראל בענין זה. הקב"ה השכּיח ממרע"ה את הדברים המדויקים שאמר לו לומר לפרעה, על מנת שמרע"ה יפעל על פי דעתו הגדולה והזכה, על פי מידת האמת והבטחון בקב"ה ויספר לפרעה על הרצון לשלח את בני ישראל. ואז פרעה יסרב בלשון תקיפה ונחרצת ומרע"ה יזכר בדברי הקב"ה ויראה עד כמה צדקו דברי ה' אליו אפילו כאשר הם נראים כנגד האמת והצדק, וגורמים לכאורה חילול ה', והם משקרים את פרעה ואת מצרים. "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה נה,ט).

אמנם בודאי שמרע"ה ידע בשכלו שכל דברי ה' אמת, אבל יש צורך שמרע"ה יחווה זאת על בשרו ואפילו בדברים שנראים כשקר. בנוסף לכך שמרע"ה היה מנהיג ולכן יש עליו אזהרת משנה לשמוע בקול ה' בצורה המדויקת ביותר ללא הכנסת שיקול אנושי, ישנה סיבה נוספת מדוע יש חשיבות כפולה ומכופלת לכך שמרע"ה יפעל בצורה המדויקת ביותר על פי רצון ה', והיא משום שהוא הוריד את התורה. לא לחינם נבחר להוריד את התורה דוקא מרע"ה שעליו נאמר "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג). על מנת שהתורה תשקף נאמנה את רצון ה' ללא הכנסת שיקול דעת אנושי, צריך היה אדם שמבטל את עצמו לחלוטין לרצון ה'.